אחד חכם – שיודע ומבין הכול, ואינו זקוק לשאלה כלל. הוא מציג שאלה של טעם כדי להבין את כל עניין. ההגדה אומרת, כי את הבן הזה אכן יש ללמד את כל מנהגי הפסח. ואכן אנחנו נוטים להסכים שאת החכם יש ללמד מה שיותר כדי שיחדד את חוכמתו, יוסיף ידע ויוכל להשתמש בחוכמתו כדי להרחיב ולהרחיב את הידע שלו והידע האנושי בכלל.

רשע – בהקשר של הפסח, זהו בן שחונך על ברכי מסורת ישראל אך התרחק ממנה, והוא מתייחס אל הסדר כאל דבר מיושן.  הוא שואל שאלה קנטרנית (מרגיזה): "מה העבודה הזאת לכם?" - כלומר: הוא אינו רואה את עצמו חלק מן הכלל. הרשע, בעינינו, הוא בעצם המדען הסקרן שמטיל ספק בכל דבר שהוא לומד וזה האופן שבו הוא מתקדם ומקדם את הידע האנושי בכלל. הוא לומד בשיטה האריסטטלית. באמצעות הטלת ספק בכל דבר. זה סוג של "לא רוצה" או של "משעמם לי"  לפעמים זה מתבטה בסוג של הטלת ספק בעצם הצורך ללמוד. ועל כך משיבה ההגדה, שאילו היה במצרים, לא היה נגאל. ואנחנו משיבים שדוקא ל"רשע" או הסקרן או המדען או הפילוסוף, יש פוטנציאל להרחיב באופן ראדיקלי את החשיבה שלנו הלמידה שלנו וההבנה שלנו ולכן אנו רואים צורך להתייחס בכבוד ולהתמודד עם הסקרנות שלו וללמוד ממנה את מה שנוכל, כי הוא הוא פורץ דרכים חדשות ומבסס דרכים ישנות בעצם הטלת הספק.

תם – זהו בן שלא ראה בבית אביו סדר, ואינו מכיר כלל את היהדות. הוא יודע רק שהוא יהודי, וסדר ראה אולי בילדותו בבית סבו. אין הוא מבין במה מדובר, ושואל: "מה זאת?" – שאלה המעידה על חוסר ידע. תם בעינינו הוא זה שמתייחס בעיניים של מדען. כל דבר הוא בר חקירה ורק ככה אפשר להעמיק בידע למחוזות חדשים. אם יש "תם" או "מדען" בביתכם, אנא אפשרו לו לחקור והתייחסו ברצינות לשאלותיו. גם אם בעיניכם הן נראות טריויאליות, עדיין יכולות להיות המפתח להתקדמות למחוזות שעדיין לא תוכלו לשער. 

ושאינו יודע לשאול – זהו הבן שלא גדל על ברכי המסורת, ואין הוא יודע מאומה על עברו ועל החג.  אפילו לשאול אין הוא יודע. על בן זה אומרת לנו ההגדה: "את פתח לו", והסבר לו את משמעות החג, את סמליו ואת מנהגיו. שאילת שאלות היא אולי הדבר החשוב ביותר ללמידה. או כמו שאנחנו נוהגים לומר, אי אפשר לדעת לפני שאנחנו יודעים. זה שאינו יודע לשאול, צריך שתעזרו לו. צריך שתלמדו אותו. זה הבן שנראה כאילו אינו מבין כלום ואם תשקיעו בו, תגלו את חוכמתו ותעזרו לו להתפתח למלוא הפוטנציאל שלו.

מה אנחנו למדים? קבלו את הילד שלכם ואת אופן הלמידה שלו כמות שהוא. קבלו אותו כמות שהוא. למדו אותו באופן שבו הוא הכי מתאים לו ללמוד. ובעיקר, ותנו לו את המקום להתפתח ככל שיוכל. 

חג שמח, אפרת רמתי, אסטרטגיות למידה

הפוסט הזה מוקדש לכל מי שהוא או ילדיו סובלים משיעורי הבית. 

בואו נשים את האמת על השולחן: מצד אחד אנחנו רוצים שהחופש ייגמר כבר כדי שהילדים יילכו לבית הספר ולגן. מאידך, אנחנו גם חוששים מהרגע הקרוב מאוד שבו הם יבקשו עזרה בשיעורי הבית. בינינו, הם קיבלו את שיעורי הבית – אני כבר עשיתי את שלי לפני עשרים שנה ושלושים שנה – שישברו את הראש בעצמם ועל הדרך יתנו לנו קצת שקט. כי הם טוחנים לנו את המוח, הגמדים.

ואם לא די בכל זה, יש מצב שבשבוע הבא, כשנלך לגינה או נאסוף הילדים מהחוג, נפגוש את יונית, האמא של דין ושקד. והמתוקתקת הנזכרת לעיל תספר לנו איך דין בן השמונה בדיוק סיים לקרוא את כל כתבי אפלטון ואחותו הקטנה פותרת משוואות בארבעה נעלמים, בעוד הילדים שלנו בדיוק מחליפים מהלומות עם איזה דרדק שעבר בסביבה או סתם מורחים בוץ על המגלשה.

בקיצור, אנחנו רוצים שהם ילמד כמו הילדים של המתוקתקת, איך קוראים להם? שוונץ וצימוק? אבל שאלוהים ישמור אותנו מלקחת חלק בזה. כאילו לא מספיק לריב איתם על הרגלי השולחן שלהם ועל השעות שהם מבלים מול הטלוויזיה והמחשב, עכשיו גם להתכסח על ענייני לימודים? שיסתדרו הם עם הלימודים ואנחנו נחיה עם רגשי האשמה, הסטטוס קוו יישמר ובא לציון גואל. פשוט נוריד את הראש כשהמתוקתקת עוברת עם הילדים שלה ונקנא בשקט מרחוק.

או שאפשר קצת אחרת.

אנחנו פוחדים לקחת חלק בלימודים של הילדים ולעזור להם להתקדם מהרבה מאוד טעמים. העיקרי שבהם הוא פצעי העבר. כבר רבנו איתם על שיעורי בית. כבר סבלנו ביחד והענשנו (ונענשנו). לא מכניסים ראש חולה למיטה עוד יותר חולה. אף אחד לא רוצה לחזור על הטעויות והכאבים של השנה שעברה.

אבל האמת היא שאם רק נניח מעט לעצמנו ולהם, ייתכן שאפשר לשנות את דפוסי העבר. אולי, אם נפסיק להתאמץ ולעבוד, ונתחיל לשחק וליהנות, נדע לקדם אותם מחד, ולשפר על הדרך את היחסים בתוך המשפחה מאידך. אפשר לעשות את זה. המאמץ היחיד בדרך לשם הוא לוותר על הביקורתיות והשיפוטיות – לחנוק את הפולניה שבנו – ולבוא ללא ציפיות וללא מטרות גדולות. כדי להצליח לעזור לילדים ללמוד ולפתח כישורי למידה, צריך רק רבע שעה פנויה פה ושם, שבה לא מזכירים את המילה "למידה" ולא מחפשים תשובות "נכונות". באים רק כדי ליהנות. זה קשה, אני יודע. תתאמצו.

אז אם אתם סובלים באמת, ומחפשים עזרה ראשונה, ורוצים לעשות שינוי כאן ועכשיו ולהכניס משחק ללמידה,

אם  הילד שלכם לוקח אחריות מלאה על הכנת השיעורים,
ואתם לא צריכים לרדוף אחריו כדי שילמד,
הרי שהפוסט הזה איננו מיועד לכם.
אבל אם יש לכם הרגשה שאתם צריכים הכשרה של שוטר
כדי שהילד יגיע לבית ספר עם שיעורים,
אחנו מזמינים אתכם להמשיך לקרוא.

היום אנחנו רוצים לדבר איתכם על אחת המלכודות המרכזיות בהורות,
שגורמות/מאפשרות לילדים שלכם
להעניק לכם את האחריות להכנת השיעורים.

וגם להזמין אתכם להירשם (בתחתית הפוסט) להרצאה אינטרנטית מיוחדת
לגמרי בחינם שעוסקת בנושא

ולגבי המלכודת,
והיות והמלכודת הזו תלוייה בעיקר בכם, 
אנחנו מבטיחים לכם כאן ועכשיו
שאתם יכולים לצאת ממנה,
ואפילו ודי בקלות.

ומה זו המלכודת הזו?
בשלוש מילים: 
הגדרת התפקידים במשפחה.
מה זה אומר?
יצירת תיאור תפקיד ותחומי האחריות של כל אחד מבני המשפחה.

אתם בטח יודעים מה קורה במקום העבודה שלכם
כשאין הגדרה ברורה של תפקידים:
אם לא מוגדר מי ינעל את הדלת בסוף היום, הרי שהדלת כנראה לא תינעל.
אם לא מגדירים מי יזמין עפרונות ומתי, כנראה שלא יוזמנו עפרונות.
אם לא מגדירים מי מטפל בלקוח ואיך,
כנראה שאף אחד לא יטפל בבעיה של הלקוח,

אני שומעת את הפליאה שלכם עד לפה:
ברור שהילד אחראי על הכנת שיעורים
וההורה אחראי לעבוד, להכין אוכל וכיוב

נכון. זה ברור. ויחד אם זה, אנחנו רואים את זה קורה בהמון משפחות.
אנחנו מצפים אבל לא מסכמים.

ופה אנחנו חייבים להגיד בקול גדול,
שבדיוק כמו במקום עבודה, 
שאם לא סיכמנו עם הילד באופן ברור
מי מכין שיעורים, מתי ואיך, ולא הסברנו לו מה התפקיד שלנו בתהליך, 

ואם מעבר לכך אנחנו שבים ומדגימים לילד שלנו כל יום 
שאנחנו אחראיים לכך שהוא יסיים שיעורים
איך אנחנו עושים את זה?
באמצעות שאלות, גערות ושאר ירקות. 
והילד, הילד כבר מבין לבד,
ובלי שהסברנו דבר,
שהאחריות היא לגמרי שלנו.
וגם אם הוא לא יעשה כלום, 
אנחנו נדאג

אז איך נתקן?

בדיוק בשביל זה
ובהזדמנות חגיגית זו, אנחנו מזמינים אתכם 
להצטרף אלינו, בחינם, להרצאה האינטרנטית המיוחדת שלנו
ולשמוע את גיל ונטורה מרצה בנושא
"איך נעביר לילד את האחריות להכנת השיעורים"
שתערך ביום שלישי הקרוב, 19.3.13 בשעה 20:30


להרשמה השאירו לנו את הפרטים שלכם ונשלח לכם קישור להרצאה

להשתמע,
אפרת רמתי 
אסטרטגיות למידה

נ.ב. אנחנו מזמינים אתכם להעביר את האימייל הזה למי שלדעתכם יוכל להיעזר.

באופן טבעי, יש הורה שנמצא יותר זמן עם הילדים וחווה על בשרו את הבעיות בזמן שההורה השני טרוד בעבודה. 
במשפחות שונות יש חלוקת תפקידים שונה. לפעמים לאם יש תפקיד של "לדאוג לילדים" כשלאב יש תפקיד של "מפרנס".

כשנוצרות מחלוקות, הרבה פעמים מייד מגיעות האשמות "אתה לא משקיע מספיק", "את משקיעה יותר מדי, תעזבי את זה". ואז מתחילות מריבות בין ההורים ונוצר לחץ לא פשוט גם על הזוגיות. ואיך מטפלים בלחץ בזוגיות? בדרך כלל לא ממש מטפלים. "חיים עם זה". וכש"חיים עם זה" לפעמים יש יום יותר טוב, לפעמים יש יום פחות טוב אבל הלחצים על הזוגיות לא נפתרים. 

למה הורים לא מטפלים בבעיות שלהם? אנחנו שומעים מכם כמה סיבות:
יש הורים שחוסכים שקל לשקל כדי להשקיע בהוראה מתקנת לילד, בפסיכולוג לילד ואז לא נשאר להם מספיק כדי לטפל בעצמם
יש הורים שחושבים שכשהילד יהיה בסדר, הכל יסתדר. אז מחכים לרגע "שהילד יהיה בסדר"
יש הורים שלא מאמינים שאפשר לשנות את זה. "ככה זה היה כשאני למדתי עם אבא שלי. אין דרך אחרת"
יש הורים שלא מאמינים שבן הזוג יהיה פתוח ללמוד ולכן אין להם דרך לשנות

אצל ההורים שכן רוצים לטפל בעצמם, הנטייה הראשונה היא לפנות לטיפול פסיכולוגי. מספרים לנו על טיפולים של שנים. לא בא להם להתחיל תהליך ארוך. והם משוכנעים שבסוף, כמו שהם סיימו את בית ספר, גם הילד יצליח, כך או אחרת. בינינו לבין עצמנו, גם אני לא הייתי רוצה לחכות שנים ולשלם הון כדי לפתור את החיכוכים מסביב ללמידה. 

אנחנו רוצים לספר לכם משהו שאולי יפתיע אתכם. מרבית המריבות והמשברים נוצרים לא בגלל שהצד השני לא רוצה, אלא מתוך קצרים בתקשורת. אנחנו אומרים משהו אחד והילד שומע משהו אחר ונוצרת מריבה. אחנו לוחצים על הילד ומייד הוא "נעלם". אנחנו מבקשים משהו מבן הזוג והוא הבין משהו אחר, והוא לא יכול לעזור לנו ובמקום להסביר מאשים אותנו וכך נוצרת מריבה.

לי באופן אישי נעשה מאוד קשה כשהגדולים שלי נכנסו לבית הספר. נוצר לחץ בלתי סביר על המערכת. מריבות חיכוכים של שנים. כשסוף סוף למדתי את הכלים של תקשורת מקרבת, היה לי ממש קשה להאמין לגודל השינוי ולמיידיות שלו. היחסים עם הגדולים שלי עברו מהפך כמעט בין לילה. כשהקטנה שלי נכנסה לבית ספר הכל התנהל לגמרי אחרת. וכל זה בזכות כלים של תקשורת מקרבת. כשגיליתי אותם אמרתי לעצמי שהלואי שהיה ספר כזה שכל זוג שמתחתן מקבל או לחילופין כל פעם שילד נכנס לבית ספר. אבל אין. ולכן גיל ונטורה ואנוכי, אפרת רמתי, החלטנו לעשות מעשה ולהתחיל ללמד את הבסיס לכלים האלו.  

ולכן, וכדי שגם אתם תכירו את הכלים האלו, החלטנו לעשות מעשה ומייד אחרי פסח, נקיים סדנא בשם "עקרונות של תקשורת מקרבת" שהמטרה שלה היא ללמד אתכם אל הכלים שיאפשרו גם לכם לשבת עם הילדים על שיעורים ללא ריבים וחיכוכים ולשתף פעולה עם בן הזוג מסביב ללמידה בלי מריבות וכעסים. 

כלים מעשיים שיאפשרו לכם לעשות שינוי מיידי באוירה בבית הפרטי שלכם. לא, אי אפשר לפתור את כל הבעיות בסדנא של שלוש שעות, אבל בהחלט אפשר לחולל שינוי.

לא מאמינים שבן הזוג שלכם ירצה לבוא גם? אחנו יודעים שזה לא תמיד אפשרי ולכן בנינו את הסדנא באופן כזה שגם הורה אחד יכול לחולל שינוי גדול באוירה בבית. אז אם בן הזוג שלכם לא יוכל להגיע, לא נורא. אנחנו מאמינים שאחרי שהוא יראה את התוצאות, לסדנא הבאה הוא כבר ירשם בעצמו.

איפה? מתי? כמה זה יעלה? כל הפרטים בקישור.

אפרת רמתי, אסטרטגיות למידה

מעוניינים לשמוע עוד? השאירו שם ומספר טלפון ונחזור אליכם עם כל הפרטים.

לא תגידו דברים גדולים. דברים קטנים כאלו שהיא באמת יכולה לעשות בעצמה.


טון הדיבור שלה נעשה חצוף ומעצבן, ואני מצאתי את עצמי נופלת בפח, רוקדת לצלילי החליל שלה ועונה בתקיפות ועצבים...
 
עד שהשבוע, גיל, בעדינות הרגילה שלו, הסב את תשומת ליבי לאופן שבו זה נשמע והבנתי שהגיע הרגע לעשות משהו בנדון.

אז היות ואני מאמנת, הבנתי שהגיע הזמן לברר מה קורה פה. הכרזתי על חגיגת היומולדת (שלי), שלי ושלה  לקחתי אותה לסושי מפנק (היא בחרה), והכרזתי על סרט ביתי אחרי (כמובן לפי בחירתה). בדרך התחלתי לשאול אותה שאלות והתחלתי לקבל תשובות. כל מני כאבים וכעסים שונים ומשונים התחילו לעלות לפני השטח. 
בהתחלה היה כעס עד שהגענו לסושי, המצב רוח השתנה. הילדה שאני מכירה התחילה לחזור. אחרי הסושי, השיחה המשיכה. במהלך הסרט ישבנו לנו יחד על הספה וצחקנו לנו בהרמוניה ואינטימיות שאני אוהבת. 

מזג האויר בהחלט השתנה. הבקשות שלה נעשו הגיוניות ונשמעו הרבה יותר "נקיות" וענייניות, והבקשות שלי נענו בחיוך ובשימחה.

אז אם אתם סקרנים איך זה קרה, אני השתמשתי בכלים של תקשורת מקרבת. כלים שבאים מעולם האימון והפסיכולוגיה. כלים שאנחנו מדברים עליהם כשאנחנו מדברים על תקשורת מקרבת. אני לא נתתי לה פיתרונות, כי את הפיתרונות שלה היא תצטרך למצוא בעצמה. אני נתתי לה הקשבה העצמה ואמפטיה, שאלו כלי הנשק החזקים ביותר שלנו, ההורים. 

אחרי הערב הזה, קיבלתנו החלטה להוציא קורס מיוחד בשבילכם ההורים שמדבר על תקשורת מקרבת, שיאפשר גם לכם ליצור את מה שאני הצלחתי ליצור בערב אחד עם הקטנה שלי. 

למה זה עבד? כי יש משולש אחד שאומר ככה: 
כשאתם מקשיבים לי, אני מרגיש שאתם רואים אותי.
כשאתם רואים אותי, אני מרגיש מובן.
כשאתם מבינים אותי, אני מרגיש אהוב.

וכשאני מרגיש אהוב, אתם יודעים מה קורה. השקט והשלווה חוזרים הביתה.


אז מה שאני מאחלת לכם לכבוד היומולדת שלי, זה היכולה לשים לב לאיתותים הקטנים והגדולים של הילדים.
ומה תעשו עם זה עכשיו? לכו ופשוט תקשיבו לילד שלכם. עשר דקות. רבע שעה. חצי שעה אם נורא בא לכם. פשוט תקשיבו לו, בלי לפתור. קבלו את מה שהוא יגיד לכם באהבה. תסבירו לו שזה הגיוני לגמרי להרגיש ככה, ובעיקר, ותראו לו כמה הוא חשוב לכם.
ואם נורא בא לכם, ספרו לי איך זה עבד בשבילכם.


יומולדת שמח, 
אפרת.